לפני כמה שנים לא מעטות הלכתי לראיון למשרת תקציבאות באיזה משרד פרסום שאני לא זוכרת כרגע את שמו. הייתי בת 22 אני חושבת, משהו כזה. איפשהו בין השנים 21 ל25 הכול נראה אותו דבר. אתה נראה אותו דבר, אתה חושב אותו דבר. זה שנים כאלו.

הריאיון התעכב אז ניצלתי את הזמן להחליף לבגד ים בשירותים של המשרד, כדי שאוכל מיד אחר כך להמשיך את היום שלי ולהשקיע במטרות כמו שיזוף מחטב.

נכנסתי לראיון ותהיתי עם עצמי האם רואים את הפס של הבגד מבצבץ לי מהחולצה. המראיינת סיפרה לי שהם בהתחלה מראיינים את האנשים מהחברה עצמה, אחר כך את האנשים מבחוץ עם הניסיון ורק אחרי זה הם מתפנים לראיין את עלובי החיים כמוני, אנשים בלי ניסיון שלא יודעים מה הם רוצים לעשות עם עצמם. סתם. היא לא באמת אמרה את זה. היא אמרה חסרי ניסיון בתחום. אבל ככה זה השתמע.

היא סיפרה ל על תפקיד התקציבאות עם ניצוץ אמיתי בעיניים. "תראי" היא אמרה לי, "התקציבאית היא הלב של המשרד. הראשונה לבוא להדליק את האור והאחרונה ללכת ולנעול אחריה. זו שעושה את העבודה הקשה ביותר. הסיזיפית. היא הלב הפועם של המשרד". "את רוצה להיות תקציבאית"? שאלה אותי "זה החלום? זה בוער בך"? מודה שהתביישתי לשאול מה זה תקציבאית.

אחר כך סיפרה לי שגם היא תקציבאית בנפשה, למרות שהתקדמה מאז לא מעט, ושלנצח תהיה תקציבאית.

אולי תקציבאית זה כמו מעודדת בתיכון חשבתי לעצמי. פעם מעודדת תמיד מעודדת. או משהו כזה. כמו איזה סרט אמריקאי. היא מאד חייכה והכל אבל שאלוהים יסלח לי לא היה בה טיפת חן. כשנפרדנו לשלום והיא אמרה שיודיעו לי נדרתי בתוכי נדר שלעולם, לא משנה מה, לא אהיה תקציבאית.

מאז חלפו להן השנים. עבדתי בעבודה זו או אחרת. תמיד ניסיתי להתבלט, לפרוץ, לעשות יותר. האמת שהצלחתי לא רע. לא הייתי הראשונה לבוא ובטח לא האחרונה ללכת, אבל בזמן שהייתי. הייתי באמת. עשיתי מכל הלב. גם את הפעולות הקטנות ביותר. וזה עבד.

בסשן השני של חיפוש העבודה שלי ממש לפני שנה החלטתי שזהו. הגיע הזמן לצאת ולחפש את התקציבאית שבתוכי. באחד מהראיונות שלהם הלכתי לאיזה משרה שיכולה להראות מהמם אם תופיע לי בפייסבוק בקטגוריה של עבודה, פגשתי סמנכ"ל משאבי אנוש שניפץ לי שוב את הבועה. ישבנו בחדר אני, הוא, ועוד מישהי שלא ברור לי מה היא עושה. סיפרתי לו על עצמי. ועל דברים שעשיתי או לא עשיתי. אחרי כמה דקות הוא קטע אותי ואמר לי שאני נראית לו בנאדם דומיננטי. אוקיי אמרתי לו. מנסה להבין אם זה טוב או רע. "את נראית לי דמות. מישהי שצריכה להשפיע. מישהי שרגילה להחליט. איך את תסתדרי בלהיות בורג במערכת הזו"? "איך תעמדי בלשבת בישיבות ולשתוק"? "את מסוגלת להיות נמלה"? הייתה קצת שתיקה וניסיתי לצאת מהשוק ולהוציא מתוכי את הכן הכי אותנטי שיכול להיות. אבל לא יצא לי. במקום זה יצא לי משהו כמו "גם זחל הופך בסוף לפרפר לא"? הם לא הבינו. טוב. נודיע לך.

אני לא אלאה אתכם בעוד סיפורים כי יש כל מיני. הנקודה הובהרה. עכשיו אני שוב במצב של חיפוש עבודה.  מה שונה הפעם? הפסקתי להתנצל. אני לא מושלמת. אני לא מסודרת ואני גרועה באקסל. אני גרועה בתיוקים ובחלוקה לקלסרים. אני טובה עם אנשים. אני יצירתית, אני יודעת לכתוב ולייצר תוכן ברמה אחרת. אני אנושית ואסרטיבית ואני עוד אין ספור דברים. השלמתי עם עצמי ואני מעריכה את עצמי יותר מאי פעם. מי יודע אולי בכלל אני יכולה לעשות את זה לבד? עצמאי?

כל ראיון עבודה שאליו אני הולכת אני משאירה רושם חזק. אני מחוברת לעצמי ולרצונות שלי יותר מאי פעם. כנראה שאני כבר פרפר. ויש הרבה אנשים שמחפשים לעוף איתי.

 

 

בואי הוא אמר לה. בואי לאן שאלה במבט שואל באמת, מה זה חשוב הוא אמר. ורגליה הלכו אחריו למרות שלא היו רגילות ללכת, סתם ככה, אחרי. המגפיים הכבדות שלה הפכו כבדות יותר ויותר והיא תהתה עם עצמה למה בעצם נעלה אותם, דווקא היום שהשמש בכל מקום. למה היא לא שחררה אותם ואת עצמה ושמה משהו קליל, משהו שיעזור לה ללכת, ושהוא לא יברח לה כל הזמן.

היא הרגישה את החול נוגע בה בכל מקום, ונכנס לה לתוך הנעליים. היא נזכרה שכואבת לה קצת הבטן וששכחה לחזור למישהי בעבודה, ושההוא אמר להיא שהוא עוזב, ומה יהיה עם החיים האלה בעצם. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב למרות שהיא הרגישה שזה נורא מאט אותה ושהיא לא מספיקה לעמוד בקצב שלו, שהוא כבר הוריד חולצה, והוא כבר במים.

היא הורידה את המגפיים ונשכבה על החול, לקחה נשימה וזה קצת עזר לה לחיות את הרגע. הקוביות שלו בבטן התרטבו להן במים והיא חייכה עם עצמה חיוך של הישג. כל חייה רצתה בחור עם קוביות בבטן. והנה היא איתו שם בים. היא ידעה שזה רגעי ושלא הוא ולא הקוביות בבטן שלו יוכלו להכיל אותה ואת המחשבות שלה.

הוא קרא לה בשמה והיא סימנה לו שהיא לא רוצה להיכנס עם בגדים ושיצא. הוא יצא והתיישב לידה, והשפריץ עליה את שאריות הקוביות שלו. היא כל כך רצתה שזה יגע בה גם קצת, כדי שתוכל גם היא להרגיש את החופש. היא אמרה משהו כמו" לא קר לך?" ואז מהר נזכרה שהחיים קצרים, אז אמרה "איזה יום מהמם". והתכוונה לזה מאד.

היא שתקה ונתנה לו לדבר קצת, למרות שזה לא כך עניין אותה בהתחלה. היא צחקה ממשהו שאמר למרות שלא הייתה בטוחה שהבינה. המלצר הגיע אליהם, למרות שישבו ממש בקו החוף, והיא הסתכלה עליו וקיוותה שהוא תייר שבא לכאן לעבוד ביום ולהיזרק בערב, כי אחרת זה תמיד נראה לה כזה סיוט לעבוד בים. זה עושה לה מעין תחושת אשם מוזרה ולא נעים לה להזמין כלום.

הוא אמר גולדסטאר, הקוביות, והיא זרמה איתו למרות שזה נורא משמין. היא ידעה שאולי המחשבות יפריעו לה והם לא ייפגשו  יותר, אז החליטה לחגוג עם עצמה את הרגע הזה. היא גם קיוותה שזה ירגיע אותה ויהפוך אותה לעצמה השנייה, המצחיקה, המשוחררת, הקלילה. זו שהוא נראה לה אוהב. אפילו קצת מתאהב היא חושבת. כי כשהיא עצמה השנייה היא מקנאה אפילו בעצמה.

הבירות הגיעו והוא שילם למלצר בשטר מקומט. קוביות נהג להסתובב עם תיק גדול כזה של תיכוניסטים. היא תמיד שאלה את עצמה מה בחור שכל רכושו בעולם הוא הקוביות שלו יכול כבר לסחוב עם עצמו. הוא הסביר לה פעם, והיא הקשיבה, שיש לו שם "את כל מה שהוא צריך" ובכלל הוא לא יודע לאן ייסע מכאן. באופן טבעי היא סלדה מתיקי בית ספר, שמנסים להיות תיקי נוודים, ומאנשים שהולכים לבית ספר אבל מנסים להגיד שהם יכולים לקום ולעזוב תמיד. אבל את התיק שלו היא אהבה לראות הולך מקדימה שלה והיא אחריו. אולי כי האמינה לו שהוא באמת חופשי.

הערב התחיל לרדת. היא רצתה ללכת הביתה כי הייתה עייפה אבל פחדה שתצטרך לחשוב עוד פעם. הוא אמר לה: "סביח"? היא עשתה לו מבט של עד כאן והצביעה על הבית קפה הקרוב.

הם ישבו ואכלו בשקט. הם יצאו מהבית קפה אל תוך הרחוב הרועש. היא הרגישה שהרחוב לא מחמיא לה. ושהיא נראית רע ושמנה מהבירה. הם התחילו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס שלה. הוא אמר לה בי ונישק אותה בשפתיים. היא כעסה על עצמה שהיא לא רק עצמה השנייה אבל גם הרגישה הקלה כי היא יודעת שזה מה שיש.