בואי

בואי הוא אמר לה. בואי לאן שאלה במבט שואל באמת, מה זה חשוב הוא אמר. ורגליה הלכו אחריו למרות שלא היו רגילות ללכת, סתם ככה, אחרי. המגפיים הכבדות שלה הפכו כבדות יותר ויותר והיא תהתה עם עצמה למה בעצם נעלה אותם, דווקא היום שהשמש בכל מקום. למה היא לא שחררה אותם ואת עצמה ושמה משהו קליל, משהו שיעזור לה ללכת, ושהוא לא יברח לה כל הזמן.

היא הרגישה את החול נוגע בה בכל מקום, ונכנס לה לתוך הנעליים. היא נזכרה שכואבת לה קצת הבטן וששכחה לחזור למישהי בעבודה, ושההוא אמר להיא שהוא עוזב, ומה יהיה עם החיים האלה בעצם. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב למרות שהיא הרגישה שזה נורא מאט אותה ושהיא לא מספיקה לעמוד בקצב שלו, שהוא כבר הוריד חולצה, והוא כבר במים.

היא הורידה את המגפיים ונשכבה על החול, לקחה נשימה וזה קצת עזר לה לחיות את הרגע. הקוביות שלו בבטן התרטבו להן במים והיא חייכה עם עצמה חיוך של הישג. כל חייה רצתה בחור עם קוביות בבטן. והנה היא איתו שם בים. היא ידעה שזה רגעי ושלא הוא ולא הקוביות בבטן שלו יוכלו להכיל אותה ואת המחשבות שלה.

הוא קרא לה בשמה והיא סימנה לו שהיא לא רוצה להיכנס עם בגדים ושיצא. הוא יצא והתיישב לידה, והשפריץ עליה את שאריות הקוביות שלו. היא כל כך רצתה שזה יגע בה גם קצת, כדי שתוכל גם היא להרגיש את החופש. היא אמרה משהו כמו" לא קר לך?" ואז מהר נזכרה שהחיים קצרים, אז אמרה "איזה יום מהמם". והתכוונה לזה מאד.

היא שתקה ונתנה לו לדבר קצת, למרות שזה לא כך עניין אותה בהתחלה. היא צחקה ממשהו שאמר למרות שלא הייתה בטוחה שהבינה. המלצר הגיע אליהם, למרות שישבו ממש בקו החוף, והיא הסתכלה עליו וקיוותה שהוא תייר שבא לכאן לעבוד ביום ולהיזרק בערב, כי אחרת זה תמיד נראה לה כזה סיוט לעבוד בים. זה עושה לה מעין תחושת אשם מוזרה ולא נעים לה להזמין כלום.

הוא אמר גולדסטאר, הקוביות, והיא זרמה איתו למרות שזה נורא משמין. היא ידעה שאולי המחשבות יפריעו לה והם לא ייפגשו  יותר, אז החליטה לחגוג עם עצמה את הרגע הזה. היא גם קיוותה שזה ירגיע אותה ויהפוך אותה לעצמה השנייה, המצחיקה, המשוחררת, הקלילה. זו שהוא נראה לה אוהב. אפילו קצת מתאהב היא חושבת. כי כשהיא עצמה השנייה היא מקנאה אפילו בעצמה.

הבירות הגיעו והוא שילם למלצר בשטר מקומט. קוביות נהג להסתובב עם תיק גדול כזה של תיכוניסטים. היא תמיד שאלה את עצמה מה בחור שכל רכושו בעולם הוא הקוביות שלו יכול כבר לסחוב עם עצמו. הוא הסביר לה פעם, והיא הקשיבה, שיש לו שם "את כל מה שהוא צריך" ובכלל הוא לא יודע לאן ייסע מכאן. באופן טבעי היא סלדה מתיקי בית ספר, שמנסים להיות תיקי נוודים, ומאנשים שהולכים לבית ספר אבל מנסים להגיד שהם יכולים לקום ולעזוב תמיד. אבל את התיק שלו היא אהבה לראות הולך מקדימה שלה והיא אחריו. אולי כי האמינה לו שהוא באמת חופשי.

הערב התחיל לרדת. היא רצתה ללכת הביתה כי הייתה עייפה אבל פחדה שתצטרך לחשוב עוד פעם. הוא אמר לה: "סביח"? היא עשתה לו מבט של עד כאן והצביעה על הבית קפה הקרוב.

הם ישבו ואכלו בשקט. הם יצאו מהבית קפה אל תוך הרחוב הרועש. היא הרגישה שהרחוב לא מחמיא לה. ושהיא נראית רע ושמנה מהבירה. הם התחילו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס שלה. הוא אמר לה בי ונישק אותה בשפתיים. היא כעסה על עצמה שהיא לא רק עצמה השנייה אבל גם הרגישה הקלה כי היא יודעת שזה מה שיש.