יש לי וידוי. לפעמים אני מקנאה באנשים שגרים בפריפריה. לפעמים אני כמהה לבינוניות, מלאת תשוקה למשכנתא, חולמת בלילות על דירת ארבעה חדרים באשקלון. הייתי גרה לי באיזה מקום נעים, אולי  גן יבנה. הייתה לי דירה משופצת עם קרמיקה חדשה במטבח שבאמת מכינים בו משהו. מקום שבו לסופ"שים קוראים שבת. אני מקנאה באנשים שהולכים "לעשות שבת" איפשהו. אני חושבת שהייתי בוחרת לי איזה מקצוע שמראה משהו מקצועי אבל מצריך בעיקר עבודה קשה ולא דברים שאי אפשר להגדיר אותם. משהו פיזי אבל נשי. אולי ספרית כלבים. כמובן שהייתי הופכת להיות הספרית כלבים הכי מצליחה באזור גן יבנה והסביבה כי אין שם מספרות כלבים כה רבות. "מספרת לולי". כולם היו באים אליי עם הכלבים הגזעיים שלהם שהם קנו בכסף שאין להם. הייתי יודעת הכול על כולם והמספרה שלי הייתה הופכת למקום מפגש של עוד אנשים מהפריפריה שיש להם משכנתא על דירת ארבעה חדרים. זו הייתה מספרה פשוטה, כיסאות פלסטיק ואיזו תמונה מאיקאה.

סביר להניח שאם הייתי מהפריפריה כבר הייתי ממזמן נשואה. בעלי היה עובד במשהו בלי טייטל מפוצץ, אבל שיש בו מספיק כסף בדיוק למה שאנחנו צריכים. אולי הוא היה שיפוצניק. בנאדם טוב.

בשבתות שלא היינו עושים אצל אמא שלו, שכנראה גרה שני רחובות מאתנו, היו קופצים אלינו זוג חברים. היינו יושבים בבית ושותים נס של עלית על חלב משקית. מדברים על האח הגדול ועל ההוא מהסופר שהבן שלו מנהל לו את העסק, מתכננים טיול הכי בנאלי בשבת הבאה, וקובעים ביננו מי יביא ביצים קשות ומי יביא ג'חנון.

פעמיים בשנה ניסע לחו"ל, אני ובעלי, גיסתי שתחייה, ואח של בעלי. בדרך כלל נטוס ליעדים רגילים בדקה התשעים ותמיד נלך למקומות הכי תיירותיים שיש ונשלם יותר.

לפעמים אני מקנאה באנשים פשוטים. אנשים שלא עושים עניין או שאולי אין להם הרבה עניין. או שאולי זה לא עניין בשביליהם לעשות עניין. הרצונות שלהם פשוטים, האהבות שלהם פשוטות, הרגשות שלהם פשוטים. לפעמים אני רוצה לחיות חיים שפשוט בהם זה לא נייר ממוחזר עם כרובית בוערת אצל אייל שני, שאהבה אצלהם לא מתחילה מלעשות לייק פעמיים לאותו בנאדם בשתי אפליקציות שונות, שלא מכירים את ההוא שמכיר את ההוא מהטלוויזיה. שלא יודעים שהרוב מזויף. שלא רודפים אחרי משרת החלומות, הרבה כסף, ואז עוד כסף ואז עוד.

זה לא בלתי סביר שאני טועה לחלוטין. אבל טועה בענק לגבי הפריפריה. שבכל מקום אנשים הם מורכבים, פשוטים, מלאי רצונות ומבולבלים. יש להם רגעים של אושר לצד רגעים של כאב.

אולי הווידוי שלי הוא שנמאס לי לרדוף אחרי ההכי טוב. שגם טוב דיו זה מעולה. שבא לי לשחרר קצת. ושסביר מאד שהייתי אני בדיוק כמו שאני.

גם בקריית אונו.

 

 

 

 

 

אתמול נכנסתי להתקלח שלוש פעמים. כל פעם חשבתי שמשהו אחר יתנקה ממני ואצא ואגלה שהמציאות היא אחרת.

אני מזהירה מראש שאני לא חשה בשיא. אני אומרת את זה ככה, על ההתחלה כי זאת עובדה ידועה שאנשים אוהבים דברים פוטוגניים ואני עלולה לאבד קוראים כאלו ואחרים, אם יש לי כבר כאלו. רפרוף קל ברשתות החברתיות אולי מראה את זה בצורה הכי טובה. מראים לך רק את הלפני של דברים. רק את היי לייט. מישהי רזה במיוחד שוב מעלה תמונה של המבורגר. זה ברור אלו החיים. תאכלי כל יום המבורגר ותהיי רזה. עוד מישהו נמצא שוב באיזה אי חלומי. אני הייתי שבוע שעבר ברחובות. גם אני העליתי תמונה.

אף אחד לא מעלה את הרגעים הלא פשוטים של החיים. את הרגעים שאתה נשבר. הרגעים שאתה מרגיש שהבטן יוצאת לך. את הרגעים שלא בא לך שאף אחד יראה אותך. אז זה פוסט בלי הרבה פילטר. ממש קצת. מקווה שתעמדו בזה.

אתמול היה לי יום כזה. זה התחיל בזה שהבנתי כנראה שלחיים יש איזשהו סוף ושאנשים מזדקנים כשהייתי צריכה לעזור לסבתא שלי במשהו שפעם היא הייתה עושה מתוך שינה. אחרי זה הלכתי לשבת בבית קפה האהוב עליי ולחסה בסלט היה טעם של סבון. זה נשמע פעוט אך זה ערער אותי. הנה, גם הם בגדו בי. אין ודאות.

אחרי זה נסעתי לראיון עבודה שהיה ממש מוצלח, והונחה בפניי הזדמנות שאנשים אחרים היו הורגים בשבילה. אבל זה לא עניין אותי. כי המחשבה לעבוד כל כך קשה גרמה לי לרצות להרוג מישהו. בדרך חזרה עצרתי לקנות קפה ונתקעתי בלב גדול שהיה בכניסה. אה ברור, יום האהבה היום. זה מה שחסר לי.

החלטתי להיכנס למיטה להירגע ולשכוח מהכל. יש ימים שצריך פשוט לשלוח את צוות הצילום הביתה. לכבות את האור. לעשות קאט. בטלוויזיה היה מבזק על תאונה קטלנית עם הרוגים ילדים. עכשיו אני גם מרגישה אשמה שאני לא מרגישה אשמה שאני מרוכזת בעצמי היום.

בלילה חלמתי שאני בבית ספר היסודי שלי מתכוננת לטורניר טניס לא פחות ולא יותר. היו שם כל מיני אנשים שאני כבר לא בקשר איתם מכל מיני שלבים בחיים. קמתי מבוהלת ונזכרתי שאני אולי אצטרך לראות את חלקם בקרוב בחתונות כאלה ואחרות.

הסתכלתי על הכלבה שלי. היא שכבה מכורבלת כולה ברגלים שלי מתחת לשמיכה. לא ברור אם יש לה שם אויר, אבל היא ככה כבר מילדות. כשהתקשרתי לבית האומנה בו שהתה כדי להתעניין בה האישה בטלפון אמרה לי "יש משהו שאת צריכה לדעת, יש לה עניין עם שמיכות". באותו רגע ידעתי שזו הכלבה שלי. קירבתי אותה אליי בלי שהיא שמה לב והסתכלתי עליה. דווקא זה היה רגע ששווה תמונה.