אתמול נכנסתי להתקלח שלוש פעמים. כל פעם חשבתי שמשהו אחר יתנקה ממני ואצא ואגלה שהמציאות היא אחרת.

אני מזהירה מראש שאני לא חשה בשיא. אני אומרת את זה ככה, על ההתחלה כי זאת עובדה ידועה שאנשים אוהבים דברים פוטוגניים ואני עלולה לאבד קוראים כאלו ואחרים, אם יש לי כבר כאלו. רפרוף קל ברשתות החברתיות אולי מראה את זה בצורה הכי טובה. מראים לך רק את הלפני של דברים. רק את היי לייט. מישהי רזה במיוחד שוב מעלה תמונה של המבורגר. זה ברור אלו החיים. תאכלי כל יום המבורגר ותהיי רזה. עוד מישהו נמצא שוב באיזה אי חלומי. אני הייתי שבוע שעבר ברחובות. גם אני העליתי תמונה.

אף אחד לא מעלה את הרגעים הלא פשוטים של החיים. את הרגעים שאתה נשבר. הרגעים שאתה מרגיש שהבטן יוצאת לך. את הרגעים שלא בא לך שאף אחד יראה אותך. אז זה פוסט בלי הרבה פילטר. ממש קצת. מקווה שתעמדו בזה.

אתמול היה לי יום כזה. זה התחיל בזה שהבנתי כנראה שלחיים יש איזשהו סוף ושאנשים מזדקנים כשהייתי צריכה לעזור לסבתא שלי במשהו שפעם היא הייתה עושה מתוך שינה. אחרי זה הלכתי לשבת בבית קפה האהוב עליי ולחסה בסלט היה טעם של סבון. זה נשמע פעוט אך זה ערער אותי. הנה, גם הם בגדו בי. אין ודאות.

אחרי זה נסעתי לראיון עבודה שהיה ממש מוצלח, והונחה בפניי הזדמנות שאנשים אחרים היו הורגים בשבילה. אבל זה לא עניין אותי. כי המחשבה לעבוד כל כך קשה גרמה לי לרצות להרוג מישהו. בדרך חזרה עצרתי לקנות קפה ונתקעתי בלב גדול שהיה בכניסה. אה ברור, יום האהבה היום. זה מה שחסר לי.

החלטתי להיכנס למיטה להירגע ולשכוח מהכל. יש ימים שצריך פשוט לשלוח את צוות הצילום הביתה. לכבות את האור. לעשות קאט. בטלוויזיה היה מבזק על תאונה קטלנית עם הרוגים ילדים. עכשיו אני גם מרגישה אשמה שאני לא מרגישה אשמה שאני מרוכזת בעצמי היום.

בלילה חלמתי שאני בבית ספר היסודי שלי מתכוננת לטורניר טניס לא פחות ולא יותר. היו שם כל מיני אנשים שאני כבר לא בקשר איתם מכל מיני שלבים בחיים. קמתי מבוהלת ונזכרתי שאני אולי אצטרך לראות את חלקם בקרוב בחתונות כאלה ואחרות.

הסתכלתי על הכלבה שלי. היא שכבה מכורבלת כולה ברגלים שלי מתחת לשמיכה. לא ברור אם יש לה שם אויר, אבל היא ככה כבר מילדות. כשהתקשרתי לבית האומנה בו שהתה כדי להתעניין בה האישה בטלפון אמרה לי "יש משהו שאת צריכה לדעת, יש לה עניין עם שמיכות". באותו רגע ידעתי שזו הכלבה שלי. קירבתי אותה אליי בלי שהיא שמה לב והסתכלתי עליה. דווקא זה היה רגע ששווה תמונה.

 

 

 

 

כתיבת תגובה