השבוע עברתי לאייפון. לראשונה בגיל 30 הרשיתי לעצמי להחזיק ברכוש היוקרתי הזה. כשהייתי בחנות חשבתי אולי במחשב הם רואים את העבר שלי, את כמות המסכים השבורים, את כל האנשים שניסיתי להגיד להם משהו אבל הם לא שמעו. חשבתי שההוא שמכר לי את האייפון בחנות יראה שאין לי את זה. שאין לי הרבה עוקבים, שאני לא מכירה את כל האפליקציות, הוא יראה והוא ישלול ממני את הפלא המכני הזה שאמור להעביר אותי לשלב הבא בחיים שלי.

מיד לאחר שקניתי את האייפון ישבתי איתו על הספה והסתכלתי עליו לפחות חצי שעה בפליאה. פחדתי נורא לגעת בו. זה קצת היה כמו סצנה ממלחמת הכוכבים שאנשים מכדור הארץ הזה נוחתים באיזה כוכב דמיוני. כוכב שיש בו תיקיות לדברים, כוכב שמציע לך את השלב הבא של המחשבה שלך כמו לשלוח את ההודעה, או לצלם ישר. מקום שבו הכל מסונכרן עם הכל.

אחרי כמה ימים ראיתי שלא קורה יותר מדי. אותם אנשים מתקשרים אלי, אותם מצבי רוח מציפים אותי. אני חברה באותם קבוצות ומשתייכת לאותו מעמד סוציו אקונומי. זה נכון שהכל קורה עכשיו נורא מהר. והמצלמה, הו המצלמה זה משהו. אבל לא צילמתי יותר מהרגיל ונראיתי די אותו דבר, אולי טיפה יותר טוב, בתמונות שעשיתי.

ביטחון עצמי זה דבר מתעתע. בדיוק שאתה חושב שהרווחת אותו ביושר הוא קופץ ומזכיר לך שאתה עוד לא יודע כלום. רגע אחד אתה מרגיש שאתה כל יכול, או לפחות מוכשר בדבר זה או אחר, ורגע אחרי אתה לא מוצא את המפתחות,  והכל נופל לך מהידיים.

לא מזמן מישהי אמרה לי שאני בטוח אצליח בכל דבר שאני אעשה כי יש לי ביטחון נורא גדול בעצמי. זה נורא הזוי שהיא אמרה לי את זה כי הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי ברגעים שהיא פגשה אותי בהם, שזה הוביל אותי לחשוב על קריירה במשחק.

אז אולי ביטחון עצמי זה דבר מתעתע כמו שאייפון הוא דבר מתעתע. שניהם לעיתים מציגים אותנו כלפי חוץ כמשהו מסוים, אבל מבפנים אנחנו פשוט מחולקים לתיקיות.