השבוע מצאתי את עצמי לבד בחנות לדברי מסיבות בכפר גלעדי. ביד אחת החזקתי משהו זוהר ובשנייה ניסיתי לקרוא איזה הצעת עבודה בטלפון מבלי להפיל אותו. בחנות היה זוג אחד שנורא התלבט בין משרוקיות למתנפחים בצורת כלי נגינה כאביזרי חתונה. ההתלבטות הפכה לוויכוח מאד עדין, שהם ניסו להסוות אפילו מעצמם, כי הם הרי נורא מאושרים עכשיו. בתור מארגנת קונספטים רחבות ריקודים מהשורה הראשונה בארץ, חשבתי לרגע להתערב, אבל מצאתי את עצמי בוהה בהם מאחורי המדף של השרשראות הוואי.
הם היו נראים אבודים מהסיטואציה. הוא הסתובב כמו נמייה בין אלפי שקיות של משרוקיות צבעוניות והיא הייתה נראית כל כך מאוכזבת שהם לא מצליחים להחליט. זה כאילו שיכולתי לקרוא את המחשבות שלה, של איך, איך לעזאזל נתקעתי עם מישהו שרוצה משרוקיות בחתונה שלו? מה הוא חושב לעצמו שאנשים ירקדו וישרקו? מה זה קייטנת קיץ במתנ"ס?
ניסיתי לא להתרכז בהם יותר מדיי ולהיזכר בסיבה שאני מצויה באזור זה של המטרופלין תל אביב, הלא היא עוד מסיבת רווקות.
כל החברות שלי התחתנו תוך שנה פחות או יותר. זו לא הגזמה או צורת דיבור. זה ממש ככה. בזו אחר זו נפתחו קבוצות וואטס אפ, ואז קבוצות וואטס אפ מצומצות יותר, ואז קבוצות וואטס אפ של ההסעה. נרכשו מספר שמלות (רובן על ידי), נבחרו בקפידה מנות פתיחה, נשברו כוסות ונרקדו מעגלים לצלילי עומר אדם כזה או אחר. הייתה חתונה טבעונית וחתונה מוקפדת, חתונת מסיבה וחתונה קלאסית. חתונת צהריים וחתונת קיבוץ, אפילו חתונה הודית התרחשה שם באיזשהו רגע.
בהתחלה חשבתי שזה יגרום לי להרגיש לחץ וחרדה לצד אושר ושמחה. אבל חוץ מבחילה קטנה בדרך לכל חתונה, שיכולה להתקשר גם ליציאה מהעיר ונסיעה ממושכת לגני אירועים מרוחקים, ונקודת שפל אחת של ריב עם קולגה לארגון על צבע החד פעמיים באחת ממסיבות הרווקות, אני בעיקר עייפה. זה כמו השיר הזה של ריטה, אנשים מתחתנים סביבי, גם אני רוצה קצת לנוח. לנוח במובן של הגעת ליעד. לנוח במובן של להחנות את האוטו לעלות הביתה ולהזמין אוכל.
כל בחורה יודעת בדיוק איך תיראה החתונה שלה. אולי היא עוד לא בחרה את הבד של השמלה, או נסגרה בדיוק על שיר שבירת הכוס, אבל הקונספט ברור לה מאשר ברור לה מי יעשה לה טוב בחיים משותפים. וזה לא משנה אם כשתשאל אותה היא תגיד לך שהיא "זורמת" והיא "לא ממש יודעת מה היא מחפשת". בולשיט. היא כרטיס חד כיווני להשארת פרטים ב easy – wed. ואם אתם לא יודעים מה זה תמשיכו הלאה, כי זה לא בלוג בשבילכם.
יש אנשים שלא אוהבים חתונות, או שיש להם סלידה מהרבנות. לי ממש לא. אני אוהבת חופות ומכבדת רבנים. יש משהו ברגע הזה שהזוג הולך לכיוון החופה שמרגיש לי כמו ריקוד ניצחון פוסט מודרני כזה. זה כאילו הרגע הזה אומר, הנה, מצאנו, ראיתם? היו רגעים שחשבתם שלא נמצא, נכון? אנחנו צלחנו את האהבות הנכזבות, את הקשרים שלא עבדו, את הלילות הקרים לבד. את הדייטים שלא ידענו איך אנחנו הולכים לשרוד את השעה הקרובה ביחד ושאלנו את עצמינו האם רואים שהעיניים שלנו נעצמות. ויש גם את כל אלה שאמרו לנו לא. אז בבקשה. מי זוכר אתכם עכשיו. מי אתם בכלל, נקודה בזמן, פסיק חסר משמעות. נפלתם בעריכה. אתם כבר לא בסיפור, הוחלט בסוף על סיום אחר לסיפור, לא עדכנו אתכם?
יש עוד שיר של ריטה שמהדהד לי בראש לעיתים. "יום אחד זה יקרה, משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו". אז כנראה שהרוגע הוא לא בהכרח תלוי חופה וקידושין, אלא קשור לדברים שאי אפשר לכמת אותם במחיר של מנה. אולי הוא קשור ללהיות מאוהבת או נאהבת, או מרוצה, או אולי לאיפה אנחנו ממוקמות הורמונלית במהלך החודש. בינתיים נוספו לי עוד קצת שמלות לארון, ואני מתאמנת על הכוריאוגרפיה שלי לריקוד הניצחון. צריך תמיד להיות מוכנים.
דרך אגב, הזוג מהחנות אביזרים החליט להתפשר בסוף ולקנות גם משרוקיות וגם כלי נגינה.
zimunim.com 