לעולם לא אשכח איך ביום הראשון שלי בתור חיילת לצבא ההגנה לישראל אני ואי ודאות חוינו את המשבר הראשון שלנו. זה היה יום ארוך, אולי של 18 שעות או יותר אם מחברים את הלילה חסר השינה שמגיע עם זה. ביום אחד לוקחים לך את הזהות, את המוכר, את הבית ומשאירים אותך עם מדי ענק שבקושי הצלחתי ללכת מרוב שהיו גדולים עליי. ובכלל ירוק זית אף פעם לא החמיא לי. השעה הייתה כבר מאוחרת ועמדנו בחי"ת כל הפלוגה או איך שלא קוראים לזה. המפקדת עמדה במרכז ודיברה על כל מיני דברים. בינתיים ניסיתי להבין איפה אני נמצאת. הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי פנים מוכרות. היא (המפקדת) עברה לבדוק את המטענים או משהו כזה, ומרוב ששקעתי במחשבות ובקושי היה לי כח לעמוד על הרגליים, כנראה שלא שמתי לב שביקשו להכין את המטענים לבדיקה. כשהיא הגיעה אליי ביקשה שאגיע אליה בנפרד. זהו. הלך עליי. הייתי בטוחה שכלא 6 מחכה לי. צריך להבין שלי לא היו אחים גדולים והתגייסתי ראשונה מהכיתה, ולכן לא היה לי את מי לשאול. היו לי בתיק נעליים שחורות להחלפה אבל כל היום הסתובבתי עם נעלי פרח ורודות גדולות. מדי ענק וכפכפי פרח ורודות. אמירה אופנתית בקונטקסט מסויים. על כל פנים הגעתי למ"מ ולקח לה בדיוק שתי שניות לתהות מהן הכפכפים הורודות הללו. באותו רגע זה היה הסימן. בכי קורע לב שבמהלכו העבירו אותי לאחת המפקדות הזוטרות יותר שתנסה להרגיע אותי. כל מה שהיא אמרה לא עזר. גם כשהיא ציינה שהולכים מחר הבייתה. זה לא עניין אותי. "את לא מבינה השתנקתי לעברה, את לא מבינה. מה יהיה? מה אני אעשה כאן עכשיו שנתיים? מה י ה י ה".
בתור ילדה שנאתי את החופש הגדול. שנאתי את הריק, את אי הודאות, את חוסר השגרה. שנאתי את העובדה שאני אצטרך לעבור עכשיו ממצב של לימודים למצב של חופש וחוזר חלילה. וככה זה הלך איתי כל החיים. אחרי הצבא קרסתי. אחרי התואר התמוטטות טוטאלית. כל שינוי בסטאטוס שלי, כל מעבר למצב לא ידוע מראש, היה משהו שלא יכולתי להכיל.
השנה החלטתי לצאת לדרך חדשה ועצמאית. לשם כך, נאלצתי להתעמת עם האויבת המושבעת שלי מהתיכון, אי ודאות. כל השנים היינו נפגשות באירועים חברתיים, אומרות שלום קר עם העיניים, וחוזרות כל אחת לחייה שלה. נמנענו מלדבר אחת עם השנייה, לא רצינו להתעמת. היא הייתה עם החברות שלה שינוי, הצלחה וכישלון, ואני הייתי עם החבורה שלי, יציבות, נאמנות, ומודעות.
תהליך ההשלמה ביננו לא היה פשוט. המשקעים מהעבר לא נתנו לנו להתקרב. בהתחלה היינו נפגשות בסתר. יושבות אחת עם השנייה בבית קפה ליד הבית ומנסות לראות איך זה מרגיש. לא יכולתי לספר לאף אחד שאני מנסה להשלים איתה כי ידעתי שלא יבינו, שלא יאמינו שאנחנו יכולות להסתדר אי פעם.
לאט לאט הרשיתי לעצמי לחוות אותה לפרקי זמן ארוכים יותר. עבר שבוע. לא קרה כלום. לא התמוטטתי לתוך עצמי. אחרי חודש ומשהו באו המשברים. פתאם תהיתי אם בכלל יותר מתאים לי להסתובב עם יציבות ועל מי אני בכלל עובדת. ניסיתי להילחם בזה בכל יכולתי, כי פשוט ידעתי שיש בה משהו שעוד לא פיצחתי. שאולי, באיזושהי תקופת זמן, היא יכולה להיות בשבילי חברת אמת.
ניסיתי להקיף את עצמי בחברים ותיקים שלה. שיספרו לי על המעלות שלה, ולמה הם אוהבים אותה, או לפחות חיים איתה בשלום. כמו בכל קשר יש תקופות כאלה ותקופות כאלה, טענו בפניי. אבל הם השלימו עם קיומה וזה מאפשר להם לנהל מערכת יחסים חיובית, והכי חשוב שלוות נפש. זה הכי חשוב.
התחלתי להבין שהיא לא עושה את זה בכוונה. שזו פשוט היא. חוסר הידיעה על העתיד הוא לא אשמתה, אלא נתון שנכפה גם עליה. מהרגע שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל איתה. ובכלל. הפסקתי לנסות להתעמת איתה. קיבלתי אותה כמו שהיא.
הדברים החלו לזרום בימים מסוימים, בימים אחרים פחות. שמתי לב שאני יותר רגועה בשני סוגי הימים. דברים יותר עוברים מעליי. שחררתי את הרצון לדעת כל הזמן האם משהו יצליח או לא, שחררתי את הכבלים הגדולים של מה יהיה. חייתי כל יום ביומו. והאמנתי בה. כי עכשיו אני יודעת. אני יודעת שהיא מאמינה בי.
zimunim.com 