"את יודעת שיש לך בעיה שאת לא מסתכלת בעיניים"? הוא אמר לי. לא חשוב עכשיו מי. לא כל כך ידעתי מה להגיד. "כאילו את מודעת לזה נכון"? שוב שתיקה. הכחשה. לא יודעת, לא שמתי לב האמת. לא חשבתי על זה אף פעם.
הרבה דברים שחשבתי על עצמי מתחילים לאחרונה קצת להתערער לי. לדוגמא חשבתי שאני בנאדם שנורא מקבל אנשים. שאני נחמדה. שכולם אוהבים אותי. אז אני פתאום מבינה שיש אנשים שיכולים לקלוט אותי ממש לא נכון. לדוגמא, במסגרת שזה עתה התחלתי אני בטוחה שחלק מהאנשים חושבים שאני מתנשאת. שהם אויר בשבילי. שאני לא טורחת לא רק שלא להסתכל להם בעיניים, אלא אפילו לזכור את השם שלהם. מה שהם לצערי די צודקים בו. בקטע של השם. וחשוב להבין, יש לי זיכרון ממש טוב.
חשבתי שאני רצינית. אני יודעת שאני יכולה להראות קצת קלולסית כזו ואבודה ברגעים. אבל אם באמת תשב ותדבר איתי תבין שאני מדברת לעניין. לפחות ככה חשבתי. אבל כמה אנשים שראיינו אותי לאחרונה לאי-אילו תפקידים והתלהבו ממני. ורצו להיות חברים שלי. אבל ממש לא רצו שאני אעבוד בשבילם. נראיתי להם חומר אחר.
חשבתי שאני סמל האותנטיות. אהובת הקהל. חשבתי גם שאני נורא נגישה. אני יכולה להבטיח לכם שאם תעשו ניסוי ותשימו אותי ברחוב עומדת, תוך שעה לפחות עשרה אנשים ישאלו אותי משהו. איפה הם, לאן הם הולכים עם החיים שלהם. או לפחות אם דיזינגוף חותך את הרחוב הזה. המסכנים האלו יבקשו כיוונים דווקא ממני חסרת המצפן. כי אני נורא בלתי אמצעית. כי יש לי עיניים טובות. מקווה שהם לפחות מסתכלים בעיניים.
זה תמיד ככה החשבון נפש הזה של לפני היומולדת. זה בסדר, מתרגלים. אבל פתאום כשהחסרונות שלך באים ככה, בדלת פרוצה. מבלי שהוזמנו. זה לא פשוט. "זה קטע של מזל גדי" אמרתי לחברה. אנחנו נכנסים לדיפרסיית פרה יומולדת. "זה לא רק שלכם" היא אמרה. "רק אריות לא דופקים חשבון".
ועוד לא התחלתי לדבר על כל מה שרציתי להיות ואני לא, או לפחות עוד לא. ואת כל מה שלא השגתי, וכל הכסף שאין לי, ואת מי שפגשתי ובעיקר בעיקר מי שלא פגשתי.
ואז, כשמסתיימת ההלקאה העצמית, כשהדם עוד טרי על האגו, אני פתאום מרגישה סוג של הקלה. זה בסדר שלא כולם מבינים אותי. אני לא צריכה להסתובב עם שרשראות הוואי ולחלק כל הזמן. ואני יכולה לבחור. למי להסתכל בעיניים.
zimunim.com 