כשהייתי קטנה הלכתי לאיזה שלושה קורסים של שחייה. לא יודעת התקשיתי. בסוף למדתי לשחות.

אני לא איזה מתוחכמת והנשימה שלי תמיד לא הייתה משהו שם. גם לפתוח עיניים במים אף פעם אהבתי. או שלא היה לי אומץ לא יודעת זה אותו דבר לא. בכל מקרה אני לא עושה בריכות אבל אם תזרקו אותי עכשיו למים. לכל מים. סביר שאדע לצאת מהם.

בכללי גם לא ממש אהבתי לצוף. לא מצאתי בזה עניין. אולי כי אין לי את השלווה להרפות.

לכן כשמישהי אמרה לי השבוע שמרגיש שאני צפה לפעמים. התפלאתי כמה שזה מדויק. הרבה זמן צפתי. בהרבה דברים.

נכון, לא פעם באו גלים גדולים כאלה ואחרים. אבל כשאתה צף איכשהו אתה מתרגל. אתה לא טובע. אבל אתה גם לא מתקדם לשום מקום.

לפעמים הרוח מביאה אותך באופן טבעי ממקום למקום. אבל אתה לא ממש שוחה לכיוון מסוים.

אתה עסוק בלא לטבוע, בלהחזיק את הראש מעל המים כמו שאומרים.

וזה ממש לא אומר שאתה פסיבי. שלא יהיה כאן חלילה בלבול. לצוף כפי שאנחנו יודעים מצריך, לכל הפחות שרירי בטן טובים, ובכל מקרה ריכוז מאד גבוה. כי הרבה פעמים אתה בולע מים ואתה נאלץ להתייצב שוב.

לאחרונה אני מרגישה שהמצופים שלי בוגדים בי. משהו לוחץ עליי להוריד אותם. האוויר כבר לא מה שהיה. וכל מוצר, טוב ככל שיהיה, נשחק בסופו של דבר.

אין מה לעשות. צריך להתחיל לשחות לאנשהו. וזה לא חייב להראות פוטוגני. מספיקה כאן שחייה רגילה לחלוטין. אפשר גם בדרך להעלות לאיזה סירה קרובה. לנוח רגע.  

אבל חייבים. אחרת איך נגיע לחוף מבטחים?