בפעם השניה החודש הגוף שלי אמר לי לעצור. שוב חולה. לא נורא. קירור כזה של תשישות.

זה חילופי עונות אמרו לי. "כולם חולים".

כן זה נכון. אני בתקופה של חילופי עונות. וכמו הסתיו אני לא ברורה.

אני עצובה ושמחה. אני בוכה וצוחקת. אני עטופה וחשופה. ז'קט עור עם שורט למי שמבין עניין.

רוב הזמן אני מרגישה הקלה ומועקה. מסתבר שאפשר להרגיש את שני הדברים האלו בו זמנית.

אז כהרגלי תכננתי לו"ז מדויק של התקדמות בחיים.המדריך לשלב הבא אם תרצו.

העפתי מיילים לכל עבר. חידשתי קשרים. שכתבתי קטעים. תכננתי מה אעשה בכל רגע.

הרי אני המומחית מספר אחת בלנעוץ. רק לא להרגיש את הריק אפילו לשניה. תנו לי רק למלא למלא.

אבל פתאם כשהכל כאילו אפשרי מרגיש שהכל קורס גם לא? לא בא לי כלום ובא לי הכל.

אני רוצה לברוח מכאן. ואני רוצה להישאר. אני רוצה לעשות ואני רוצה לעצור.

אולי בכלל אסע מכאן? כן כן אני אלמד שפה. אני אוכל פיצה כמו ג'וליה רוברטס בסרט הזה.

ואקום בבוקר ואשב עם הלפטופ באיזה מקום פוטוגוני. כן זה מה שאעשה.

אבל רגע, מה עם השגרה? מה אם אתפרק שם? לבד. זו אני הרי אני ניזונה מיציבות. אני מתמסטלת מימים מלאים.

מכורה לקוביות של תכניות.

אוקי אז אעשה מלא ספורט. ואכתוב מלא סצינות. אני אסיים את התקופה הזאת פצצה. זה מה שהולך לקרות כאן.

אני אקום כל יום לכבוש את העולם. אני אחפש ואני אעשה ואני אזום ואני אסע. גם בשבת בבוקר. אין הנחות למחפשים.

אפילו שהם לא יודעים מה.

ואז שוב התקררתי. ואין לי כוח לכלום.

והסתכלתי על קימי הכלבה שלי. שעברה טיפול שיניים שלשום והיא גמורה. והיא משתפרת ממש לאט.

יום שלם היא רק שכבה במיטה בלי לזוז. למחרת הצליחה לרדת למטה. בקושי. אבל ראיתי שזה עושה לה טוב.

איך היה השלימה עם המצב. כמה היא שמחה על כל התקדמות קטנה שלה.

היא מרפה. היא מקבלת את המצב ולא מבזבזבת אנרגיות. כי היא יודעת.

שגם אם לא מחר. היא תחזור לעצמה.