כל יום אני כותבת עלילה חדשה בראש שלי וגונזת אותה. לפעמים יותר מפעם אחת ביום. כל המחשב שלי מלא בשברי רעיונות. כולם נשמעים אותו דבר ואף אחד מהם לא באמת נותן לי משמעות. אני מתחילה לכתוב ומוחקת. לא סיימתי את השורה ואני כבר מצאתי בה את כל הבעיות האפשריות. לאן זה הולך אני שואלת את עצמי מיד בסיומה של עוד פסקה. איפה הבשר בסיפור הזה. את מה זה בדיוק יחזיק.

החיים עצמם זה כבר לא מספיק. מה הקונפליקט. מה הרצון. מה את רוצה אוסי. מה את ר ו צ ה. אני כבר שש שנים בפרק הראשון. כתבתי כל כך הרבה סצינות ושום דבר לא התקדם. הנה אוקי זו נקודת פתיחה. אבל מה קורה. אבל למה היא פסיבית. זו לא דמות בטח לא גיבורה. ואולי כי את פסיבית אוסי. כן זו את. ייאוש הוא לא מנוע עלילתי אוסי. אבל בעצם כל הדברים הכי גדולים אנשים עושים כשהם בנקודת שבר.

אז תוותרי. אבל מה עם כל הסצינות מה עם כל האנשים. מה עם כל הרגעים. הכל יישאר רק שלך. זה כואב לי שאני לא מצליחה. אל תכתבי חמוד אוסי. את יודעת שזה לא את. תגעי בפצע אל תלכי סחור סחור.  אז מה את רוצה. את רוצה להגיד על הלבד. את רוצה להגיד על פחד. מה את יותר פוחדת או או מנסה. מדחיקה או מכחישה. צריך כאן שני אנשים אוסי. מי הדמות השניה במסע. אבל את לא רוצה לכתוב סיפור אהבה. למה בעצם לא.

למה בעצם לא הלכו על הסיפור הראשון. הוא היה כל כך חזק. ככה חשבתי. לא הבינו אותו עד הסוף. איפה הדבר הגדול הזה. חסר שם. מה את רוצה להגיד על העולם. תכתבי סצינה אחת. אחת. כלשהי. שאין לה עבר הווה עתיד. שהיא מה שהיא.

תעצמי את העיניים. תזכרי לפני 10 שנים שכתבת סצינה אחת. לא ידעת אם זה טוב או לא. באת לכיתה. והמורה אמר לך דבר אחד. למה הפסקת באמצע הסצינה? פתאם מיהרת. תמשיכי. פשוט תמשיכי.