לפני כמה שנים לא מעטות הלכתי לראיון למשרת תקציבאות באיזה משרד פרסום שאני לא זוכרת כרגע את שמו. הייתי בת 22 אני חושבת, משהו כזה. איפשהו בין השנים 21 ל25 הכול נראה אותו דבר. אתה נראה אותו דבר, אתה חושב אותו דבר. זה שנים כאלו.

הריאיון התעכב אז ניצלתי את הזמן להחליף לבגד ים בשירותים של המשרד, כדי שאוכל מיד אחר כך להמשיך את היום שלי ולהשקיע במטרות כמו שיזוף מחטב.

נכנסתי לראיון ותהיתי עם עצמי האם רואים את הפס של הבגד מבצבץ לי מהחולצה. המראיינת סיפרה לי שהם בהתחלה מראיינים את האנשים מהחברה עצמה, אחר כך את האנשים מבחוץ עם הניסיון ורק אחרי זה הם מתפנים לראיין את עלובי החיים כמוני, אנשים בלי ניסיון שלא יודעים מה הם רוצים לעשות עם עצמם. סתם. היא לא באמת אמרה את זה. היא אמרה חסרי ניסיון בתחום. אבל ככה זה השתמע.

היא סיפרה ל על תפקיד התקציבאות עם ניצוץ אמיתי בעיניים. "תראי" היא אמרה לי, "התקציבאית היא הלב של המשרד. הראשונה לבוא להדליק את האור והאחרונה ללכת ולנעול אחריה. זו שעושה את העבודה הקשה ביותר. הסיזיפית. היא הלב הפועם של המשרד". "את רוצה להיות תקציבאית"? שאלה אותי "זה החלום? זה בוער בך"? מודה שהתביישתי לשאול מה זה תקציבאית.

אחר כך סיפרה לי שגם היא תקציבאית בנפשה, למרות שהתקדמה מאז לא מעט, ושלנצח תהיה תקציבאית.

אולי תקציבאית זה כמו מעודדת בתיכון חשבתי לעצמי. פעם מעודדת תמיד מעודדת. או משהו כזה. כמו איזה סרט אמריקאי. היא מאד חייכה והכל אבל שאלוהים יסלח לי לא היה בה טיפת חן. כשנפרדנו לשלום והיא אמרה שיודיעו לי נדרתי בתוכי נדר שלעולם, לא משנה מה, לא אהיה תקציבאית.

מאז חלפו להן השנים. עבדתי בעבודה זו או אחרת. תמיד ניסיתי להתבלט, לפרוץ, לעשות יותר. האמת שהצלחתי לא רע. לא הייתי הראשונה לבוא ובטח לא האחרונה ללכת, אבל בזמן שהייתי. הייתי באמת. עשיתי מכל הלב. גם את הפעולות הקטנות ביותר. וזה עבד.

בסשן השני של חיפוש העבודה שלי ממש לפני שנה החלטתי שזהו. הגיע הזמן לצאת ולחפש את התקציבאית שבתוכי. באחד מהראיונות שלהם הלכתי לאיזה משרה שיכולה להראות מהמם אם תופיע לי בפייסבוק בקטגוריה של עבודה, פגשתי סמנכ"ל משאבי אנוש שניפץ לי שוב את הבועה. ישבנו בחדר אני, הוא, ועוד מישהי שלא ברור לי מה היא עושה. סיפרתי לו על עצמי. ועל דברים שעשיתי או לא עשיתי. אחרי כמה דקות הוא קטע אותי ואמר לי שאני נראית לו בנאדם דומיננטי. אוקיי אמרתי לו. מנסה להבין אם זה טוב או רע. "את נראית לי דמות. מישהי שצריכה להשפיע. מישהי שרגילה להחליט. איך את תסתדרי בלהיות בורג במערכת הזו"? "איך תעמדי בלשבת בישיבות ולשתוק"? "את מסוגלת להיות נמלה"? הייתה קצת שתיקה וניסיתי לצאת מהשוק ולהוציא מתוכי את הכן הכי אותנטי שיכול להיות. אבל לא יצא לי. במקום זה יצא לי משהו כמו "גם זחל הופך בסוף לפרפר לא"? הם לא הבינו. טוב. נודיע לך.

אני לא אלאה אתכם בעוד סיפורים כי יש כל מיני. הנקודה הובהרה. עכשיו אני שוב במצב של חיפוש עבודה.  מה שונה הפעם? הפסקתי להתנצל. אני לא מושלמת. אני לא מסודרת ואני גרועה באקסל. אני גרועה בתיוקים ובחלוקה לקלסרים. אני טובה עם אנשים. אני יצירתית, אני יודעת לכתוב ולייצר תוכן ברמה אחרת. אני אנושית ואסרטיבית ואני עוד אין ספור דברים. השלמתי עם עצמי ואני מעריכה את עצמי יותר מאי פעם. מי יודע אולי בכלל אני יכולה לעשות את זה לבד? עצמאי?

כל ראיון עבודה שאליו אני הולכת אני משאירה רושם חזק. אני מחוברת לעצמי ולרצונות שלי יותר מאי פעם. כנראה שאני כבר פרפר. ויש הרבה אנשים שמחפשים לעוף איתי.

 

 

בואי הוא אמר לה. בואי לאן שאלה במבט שואל באמת, מה זה חשוב הוא אמר. ורגליה הלכו אחריו למרות שלא היו רגילות ללכת, סתם ככה, אחרי. המגפיים הכבדות שלה הפכו כבדות יותר ויותר והיא תהתה עם עצמה למה בעצם נעלה אותם, דווקא היום שהשמש בכל מקום. למה היא לא שחררה אותם ואת עצמה ושמה משהו קליל, משהו שיעזור לה ללכת, ושהוא לא יברח לה כל הזמן.

היא הרגישה את החול נוגע בה בכל מקום, ונכנס לה לתוך הנעליים. היא נזכרה שכואבת לה קצת הבטן וששכחה לחזור למישהי בעבודה, ושההוא אמר להיא שהוא עוזב, ומה יהיה עם החיים האלה בעצם. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב למרות שהיא הרגישה שזה נורא מאט אותה ושהיא לא מספיקה לעמוד בקצב שלו, שהוא כבר הוריד חולצה, והוא כבר במים.

היא הורידה את המגפיים ונשכבה על החול, לקחה נשימה וזה קצת עזר לה לחיות את הרגע. הקוביות שלו בבטן התרטבו להן במים והיא חייכה עם עצמה חיוך של הישג. כל חייה רצתה בחור עם קוביות בבטן. והנה היא איתו שם בים. היא ידעה שזה רגעי ושלא הוא ולא הקוביות בבטן שלו יוכלו להכיל אותה ואת המחשבות שלה.

הוא קרא לה בשמה והיא סימנה לו שהיא לא רוצה להיכנס עם בגדים ושיצא. הוא יצא והתיישב לידה, והשפריץ עליה את שאריות הקוביות שלו. היא כל כך רצתה שזה יגע בה גם קצת, כדי שתוכל גם היא להרגיש את החופש. היא אמרה משהו כמו" לא קר לך?" ואז מהר נזכרה שהחיים קצרים, אז אמרה "איזה יום מהמם". והתכוונה לזה מאד.

היא שתקה ונתנה לו לדבר קצת, למרות שזה לא כך עניין אותה בהתחלה. היא צחקה ממשהו שאמר למרות שלא הייתה בטוחה שהבינה. המלצר הגיע אליהם, למרות שישבו ממש בקו החוף, והיא הסתכלה עליו וקיוותה שהוא תייר שבא לכאן לעבוד ביום ולהיזרק בערב, כי אחרת זה תמיד נראה לה כזה סיוט לעבוד בים. זה עושה לה מעין תחושת אשם מוזרה ולא נעים לה להזמין כלום.

הוא אמר גולדסטאר, הקוביות, והיא זרמה איתו למרות שזה נורא משמין. היא ידעה שאולי המחשבות יפריעו לה והם לא ייפגשו  יותר, אז החליטה לחגוג עם עצמה את הרגע הזה. היא גם קיוותה שזה ירגיע אותה ויהפוך אותה לעצמה השנייה, המצחיקה, המשוחררת, הקלילה. זו שהוא נראה לה אוהב. אפילו קצת מתאהב היא חושבת. כי כשהיא עצמה השנייה היא מקנאה אפילו בעצמה.

הבירות הגיעו והוא שילם למלצר בשטר מקומט. קוביות נהג להסתובב עם תיק גדול כזה של תיכוניסטים. היא תמיד שאלה את עצמה מה בחור שכל רכושו בעולם הוא הקוביות שלו יכול כבר לסחוב עם עצמו. הוא הסביר לה פעם, והיא הקשיבה, שיש לו שם "את כל מה שהוא צריך" ובכלל הוא לא יודע לאן ייסע מכאן. באופן טבעי היא סלדה מתיקי בית ספר, שמנסים להיות תיקי נוודים, ומאנשים שהולכים לבית ספר אבל מנסים להגיד שהם יכולים לקום ולעזוב תמיד. אבל את התיק שלו היא אהבה לראות הולך מקדימה שלה והיא אחריו. אולי כי האמינה לו שהוא באמת חופשי.

הערב התחיל לרדת. היא רצתה ללכת הביתה כי הייתה עייפה אבל פחדה שתצטרך לחשוב עוד פעם. הוא אמר לה: "סביח"? היא עשתה לו מבט של עד כאן והצביעה על הבית קפה הקרוב.

הם ישבו ואכלו בשקט. הם יצאו מהבית קפה אל תוך הרחוב הרועש. היא הרגישה שהרחוב לא מחמיא לה. ושהיא נראית רע ושמנה מהבירה. הם התחילו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס שלה. הוא אמר לה בי ונישק אותה בשפתיים. היא כעסה על עצמה שהיא לא רק עצמה השנייה אבל גם הרגישה הקלה כי היא יודעת שזה מה שיש.

 

אני לא ממש זוכרת את התקף החרדה הראשון שלי. כלומר, סביר מאד שהוא היה בגיל מאד צעיר, פשוט אז לא ידעתי מזה חרדה, ובטח שלא מהו התקף חרדה.

אז אפשר לקרוא לזה התקף החרדה המאובחן הראשון שלי. ישבתי בשיעור. זו הייתה שנה א', והמרצה הג'ינג'ית בעלת הקול המוזר דיברה ללא הפסקה. היא סיפרה על שבט, עוד שבט, כי היו כל כך הרבה, וגם שם קורה איזה משהו, באיזה טקס, וזה קשור לדגדגן.

סיפור על שבט באפריקה במסגרת קורס בלימודי אפריקה. לא עניין אותי באותו רגע. מה שעניין אותי לדוגמא זה כמה קרובה הדלת של הכיתה. במקרה שארצה, מסיבה כלשהי לצאת. לא סבלתי את זה שיושבים משני הצדדים שלי ועם הזמן הכרחתי את חברי לתואר לשבת לידי רק בצד אחד. אבל זה היה משהו חדש באותו רגע ועוד לא ממש הבנתי מה קורה. הרגשתי את הבטן שלי מתחילה להתהפך בקול רם ולספר את כל הסודות שלי. חשבתי האם הבחורה קצוצת השיער והמעצבנת שישבה לידי שומעת, והאם היא תדבר על זה עם חברתה קצוצת השיער השנייה שישבה לידה מהצד השני. שתיהן היו קצוצות שיער ומעצבנות ובמשך שלוש שנים אחר כך לא יכולתי לראות את הפרצוף שלהן. אולי באיזה דרך מעוותת הרגשתי שהן אשמות בחרדה שהרגשתי, החרדה שהחלה באותו שיעור לא מעניין, ונמשכה עד לרגע זה בדרך זו או אחרת.

התחלתי להרגיש שקצת חם לי ואין לי אויר. לי היה כסא בלי מקום לשים עליו את הדף. אז ניסיתי למקם את הקלסר ככה שארגיש גם חופשייה וגם אעשה את עצמי מקשיבה. אבל זה לא עבד. לא היה לי נוח והתחלתי לתכנן איך לצאת מהשיעור. הסתכלתי שוב על הנייד לראות מה השעה, ונתתי מבט בעדי וטל, שתי חברותיי הטובות והמכילות, שתיהן עם שיער ארוך ופרוע. ראיתי שהן יושבות בשקט וברוגע, צוחקות ומקשיבות. לעולם לא אשכח את הקנאה שחשתי כלפיהן באותו רגע. ככל שהדקות עברו מטרתי היחידה בחיים הייתה להגיע לסוף השיעור. אבל אז נזכרתי שאחריו יש עוד שיעור, ואחריו עוד אחד. ומחר שוב. וחוזר חלילה כמה שנים עכשיו ואז בכלל  מי יודע  מה יהיה.

 

בחילה קלה החלה לעלות לי, מלווה סחרחורת.  לא יכולתי להחליט האם השיער של הג'ינג'ית שהיה נראה שהיא מתוך החלטה מודעת לא מטפחת אותו, באמת יותר גדול מהגוף שלה או שאני מתחילה להזות. החלטתי לצאת החוצה. די. אני עוד שנייה מתעלפת. הלכתי לכיוון היציאה כאשר אני צריכה לעבור שורה שלמה של בנות שרושמות כל מילה שיוצאת לג'ינג'ית  מהפה. כולם הסתכלו עליי אבל המשכתי עם חיוך מזויף, כאילו שאני עכשיו יוצאת החוצה לפגוש בכלל את הסוכן שלי ואת העתיד המזהיר שלי ואתם יכולים להישאר פה עם הדגדגנים הקטועים.

ישבתי בכסא בחוץ והתקשרתי לאמא שלי. דמעות ירדו מעיניי. היא אמרה לי שבטח אכלתי משהו לא טוב, והסכמתי איתה. נגמר השיעור. אמרתי לכולם שלא הרגשתי טוב, בלי לפרט. אף אחד לא התרגש.

מאותו יום ועד לסיום התואר, הקפדתי בשיעורים להקיף את עצמי בחברים, והכי הכי חשוב, תמיד לבוא מוקדם כדי לתפוס את הכסא הראשון ליד הדלת. במשך שלוש שנים לא יצאתי יותר מהשיעור. אף שיעור. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא לשירותים. אבל חיי לא היו יותר אותו דבר.

דרך אגב, במבחן על שבט הצ'יקורין באפריקה קיבלתי את הציון הכי גבוה מכולם.

 

יש לי חברה שעברה לכפר ערבי. דרוזי כאילו. כשנוסעים אליה עוברים דרך העלייה התלולה,  ובדרך יש מלא מודעות של דרוזים שאבדו או נחטפו, או אני לא יודעת מה קרה להם. יש פרס כספי נורא גדול לכל היודע דבר. כנראה שהרבה אנשים שם, בדרך, יודעים דבר או שניים.

יש לה בית מדהים בכלום כסף, והיא מלמדת שם יוגה שמשתהים בה הרבה. ככה היא אוהבת שנשארים הרבה זמן בתנוחה. לא כמו היוגה שאני עושה. היא קצת סולדת מהיוגה שלי, שלא מתענים בה באמת. נראה לה לא מדויק כמו שכל תל אביב נראית לה קצת לא מדויקת. האמת שעם נוף כמו שיש לה מהמרפסת אולי גם אני לא הייתי ממהרת לשום מקום.

קוראים לה שמרית והיא חברה נורא טובה שלי. למדנו יחד בתיכון ובאיזשהו שלב היא גילתה שהיא יכולה לזמן דברים. זה קרה מתישהו בין הנסיעה הראשונה שלה להודו, לסיום התואר שלה. היא עבדה כמלצרית במסעדה נורא יקרה וגרה בדירה של המשפחה בתל אביב. הבעיה הייתה שאת המסעדה היא לא כל כך אהבה וגם לא את הדירה. לגבי המשפחה היא הייתה חלוקה בדעתה.

כל פעם שהיא חשבה על מישהו מפעם היא הייתה הולכת ברחוב ונתקלת בו. ממש פיזית נתקעת בו. קצת מביך אבל לא בשבילה, כי היא לא הייתה מופתעת. היא הרי זימנה את זה. כשהיא רצתה אהבה, אפילו ללילה, היא הכירה אותה במיניבוס. כשהיא חשבה לאן לנסוע היא מצאה איזה ברמן שסיפר לה שהוא בדיוק נוסע לאיזה אי מופלא שאף אחד לא יודע עליו. ובאחד ממסעותיה לאיים הכה זולים ויפים היא הכירה  זוג שסיפר לה על הכפר ועל הקהילה הישראלית בו. איך שחזרה זימנה לעצמה לימודים שם אצל אחת ממורות היוגה הקפדניות. כשהלכה לשם לראיון עבודה שזימנה לעצמה אחרי שפגשה ידיד ותיק שפתח שם מסעדה של מיצים ירוקים, פגשה ברכבת מישהי שבדיוק משכירה את הדירה שלה בכפר. וכך זימנה לעצמה גם בית.

אחרי כמה זמן נמאס לה קצת מלשמוע ערבית כל הזמן והיא הרגישה שהיא צריכה לקדם את פתיחת הסטודיו שלה. זה היה בדיוק בזמן שבעל הבית שלה השתגע ופתאום כל הזימונים נראו נופלים לה מהידיים וכל מה שאמרו החברים מתל אביב ואמא שלה על הבחירה שעשתה נשמע פתאם קצת נכון.

אבל היא לא נכנסה לפאניקה כלל וכלל. כמזמנת ותיקה היא יודעת שלעיתים זימון פחות מוצלח הוא רק הכנה לזימון הנכון.  אז היא זימנה לעצמה את הבחור שבא לראות את הדירה והם פשוט ידעו את זה שניהם מיד, ממש ממבט ראשון.

כשהוא הלך היא התקשרה אליו ומיד החלו בחיפוש הדירה בקיבוץ הסמוך. הוא בנה לה סטודיו ליוגה והיא זימנה לעצמה סדנאות של בודהיזם וקורס בישול טבעוני.

במשך שנים היא ניסתה לגרום לי להאמין שאלו אינם כוחות מיוחדים כלל וכלל וכי כל אחד יכול לזמן. במיוחד אני. אני הנהנתי בראש בהסכמה וניסיתי כמה פעמים. לא יודעת. אני חושבת שהתדרים כאן בעיר מבולבלים קצת. כל אחר מזמן ומזמן ואין ממש תדר אחד רציף ומסודר שיכול לעבור באופן חופשי. כמו בהרים ליד הכפר שהזימונים עוברים נורא חלק.

וזה לא שלא ניסיתי ללמוד לזמן. פעם הלכתי למישהי, סוג של מטפלת שאמורה להחדיר בך מחשבות חיוביות וליצור מציאות חדשה. בכל מקרה ישבנו  במטבח שלה שנראה מצוחצח ומבריק כי כל היום היא חושבת מחשבות חיוביות ומנקה אותו. התחלנו לדבר על כל מה שצריך או רוצים, זאת אומרת מה אני רוצה לשנות.

באותה תקופה,  כמו בהרבה תקופות אחרות, חיפשתי להיכנס שותפה לדירה בתל אביב. דבר שהמחיש הן את מחירי הנדל"ן המופקעים והן את כשלוני הפורה ( כן גם כישלון צריך לתחזק) בתחום הזוגיות. ישבנו במטבח שלה ורשמנו את כל הסיבות שיכולות להיות לי לא למצוא דירה. אחר כך קראנו את זה כמו את ההגדה בפסח, במעין  חשיבות לא מוסברת כזאת, וזרקנו אבני כוח ומזל במטבח, על השולחן שלה מהביטאט.

זהו היא אמרה לי. את משוחררת. מנוקה מכל השדים. שילמתי לה 200 שקל וירדתי במעלית 16 קומות. הרגשתי נקייה ומבולבלת בו זמנית.

בשבועות שאחרי זה ראיתי קרוב ל-30 דירות. השותפים ההזויים היו שם, הדירות המתפרקות, הרועשות, היקרות. חזרתי אליה מותשת ומיובשת. היא אמרה לי שאין מה לעשות. שאני מסוג האנשים שלא בא להם בקלות. אבל כשזה בא זה בא. רציתי להגיד לה למה היא לא אמרה לי את זה קודם ואם אפשר לקבל החזר אבל זה היה נראה לי מיותר להיכנס לזה עכשיו. אם יש משהו שלמדתי ולבד, זה לבחור את הקרבות שלי. היא יכולה להישאר לה במטבח מלא האנרגיות החיוביות שלה. אני אלך לקנות איזו חולצה.

בינתיים הלכתי לשירותים – שם חיכה לי מובייל עם צדפות ומים. החמאתי לה בזיוף על המובייל והיא אמרה לי שאני חייבת כזה. הבטחתי לעצמי שגם לי תהיה דירה עם צדפות בשירותים.